פסק-דין בתיק ת"ק 4142-04-11

1.         עסקינן בתאונת דרכים והיות וכל אחד מהמעורבים בתאונה סבור, שהאחריות רובצת על זולתו, הוגשו שתי תביעות נפרדות בנדון דנן.

            בעל הרכב מר עמר מור (להלן:"עמר") אשר ברכבו נהג מר קירחיש תומר (להלן:"תומר")  הגישו ביום 4.4.11 תביעה נגד מר גמליאל טל (להלן:"טל") (בתיק ת"ק 4142-04-11 - להלן: "תביעת עמר") ואילו גב' גמליאל אילנית (להלן:"אילנית") וטל הגישו ביום 7.7.11 תביעה נגד תומר, עמר ומנורה מבטחים גיוס הון בע"מ, שהיא המבטחת את רכבו של מור (להלן: "המבטחת").  (בתיק ת"ק 11206-07-11- להלן: " תביעת גמליאל")

            לבקשת הצדדים אוחד הדיון בשני התיקים הנ"ל ופרטיכל זה ופסק הדין שלהלן, מתייחס לשני התיקים.

2.         בתביעת עמר, נתבע סכום של 16,731 ש"ח, הכולל בחובו: נזק ממשי לרכב בסך של 15,259 ש"ח, שכ"ט שמאי בסך של 812 ש"ח, דמי ביול 160 ש"ח, הפסד זמן והוצאות בסך של 500 ש"ח ואילו בתביעת גמליאל נתבע סכום של 9,731 ש"ח, הכולל בחובו: נזק ממשי בסך של 8,686 ש"ח, שכ"ט שמאי בסך של 1,045 ש"ח.

3.         א.         נסיבות קרות התאונה - לטענת תומר היו כדלקמן: עת רצה הוא להיכנס לחניה, הוא האט ואותת שמאלה, הכביש היה פנוי והחל בביצוע הפניה ואז טל נסעה במהירות מופרזת, ביצעה עקיפה בזמן הפניה וגרמה להתנגשות, אשר גרמה נזק לרכבו של עמר.

            ב.         נסיבות התאונה - לטענת טל היו כדלקמן: טל נסעה וראתה לפניה רכב, שהיה נהוג בידי תומר עומד במרכז הנתיב ובעקבות כך, אותתה לשמאל במטרה לעקוף את רכבו ובזמן שהייתה באמצע העקיפה, החל תומר בנסיעה באופן פתאומי, מבלי לאותת וסטה שמאלה ופגע ברכבה של טל וכתוצאה מכך, נהדף רכבה למדרכה ממול ובעקבות כך פגעה גם בשער בית מס' 13.

4.         לאחר שבחנתי את כל חומר הראיות, הכולל גם העדויות שהושמעו בבית המשפט ולאחר ששקלתי לעומקן את הראיות כולן, הגעתי למסקנה, שהעובדות והנסיבות מצביעות על כך, ששני המעורבים בתאונה אחראים לקרות התאונה: תומר ביצע הפנייה בחוסר זהירות ובחוסר תשומת לב מספקת, ביצע הפנייה מבלי להתחשב במרחק נסיעת רכבה של טל ואילו טל ביצעה העקיפה בחוסר זהירות ובחוסר תשומת לב מספקת, כאשר לא הבחינה מבעוד מועד בביצוע הפניה של תומר ובשל כך ובשל הנימוקים שעוד יובאו להלן, אני קובע, שגם אם שניהם אחראים לקרות התאונה, הרי שיש לייחס לתומר אחריות גבוהה יותר מזו של טל ולאור זאת אני קובע את אחריותו של תומר בשיעור של 60% ואילו את אחריותה של טל בשיעור של 40% :

            א.         א)         אין חולק בין הצדדים, שהיה בדעתו של תומר להיכנס לחנייה ולשם כך פנה שמאלה, אך לטענתו, היה הכביש פנוי בעת שהחל בפניה.

                                    אינני מקבל טענתו של תומר, שבעת שהחליט לפנות שמאלה היה אכן הכביש פנוי, שכן מבחן התוצאה מצביע על העובדה, שרכבה של טל היה קרוב אליו, בטרם החליט לבצע הפניה ומכאן שהכביש בהחלט לא היה פנוי.

                        ב)         תומר העיד בבית המשפט, שרכבה של טל היה מאחוריו, הוא האט, הפעיל וינקר שמאלה ואז ראה אותה מרחוק וברגע שפנה הוא שמע את החריקה ואחר כך התנגשו. (עמ' 3 לפ',ש' 11- 12).

                                    גם אם אקבל את טענתו של תומר, שאכן סימן באיתות בכוונה לפנות שמאלה, גם אז אין להסיר ממנו האחריות ואין אני מקבל טענת נציג המבטחת, שתומר פעל תוך זהירות מוגברת, (עמ' 8 לפ',ש' 17- 18) שכן נוהג רכב אינו יוצא ידי חובה רק על ידי איתות בלבד, אלא שנהג זהיר חייב עדיין לבדוק, אם לאחר מתן האיתות הפניה אפשרית מבלי לחסום או מבלי להפריע למשתמשים האחרים בדרך.

                        ג)          עצם שמיעת החריקה - חריקה אשר השאירה סימני בלימה- מצביע על היות רכבה של טל כבר קרוב אל רכבו של תומר ולכן, אין אני מקבל טענתו, שרכבה של טל היה רחוק - זאת משני טעמים: ראשית, אילו רכבה של טל היה רחוק, אין ספק שאז היה סיפק בידו להשלים את הפניה מבלי לחסום את דרכה ומבלי להפריע להמשך נסיעתה ומבלי לגרום לה לבלום בחוזקה ושנית, תומר מעיד בבית המשפט, שבעצם, הוא לא יכול להגיד בדיוק איזה מרחק היה רכבה של טל. (ראה עדותו בעמ' 3 לפ',ש' 13- 14).

                        ד)         עמר, שהינו בעל הרכב וישב ברכב בזמן האירוע, העיד אף הוא בבית המשפט. גם מעדותו עולה חוסר זהירותו של תומר בעת שהחליט לבצע הפניה, שכן עמר העיד, שתומר האט וגם עצר (דבר שלא נאמר על ידי תומר). אם אכן, רכבה של טל היה רחוק - כפי ששניהם מבקשים להציג בפני בית המשפט- מדוע לא הסתפק בהאטה ומדוע היה צריך גם לעצור? הרי יכול היה תומר להאט, לאותת, להביט ואם רכבה של טל היה רחוק - למה לעצור ולמה לא להמשיך בביצוע ובהשלמת הפניה?

                                    זאת ועוד, עמר מנסה לתמוך בטענתו של תומר ואומר:" ...ראה אותה מרחוק עוד לא בנתיב שלנו..".

                                    כיצד יכול עמר להעיד על מה שראה או שלא ראה תומר? בנוסף לכך, אם עמר מעיד, ש: "ברגע שהוא התחיל בפנייה שמעתי חריקת בלמים והרגשתי מכה", הרי שבעצם האמירה, ברגע שהוא התחיל בפנייה נשמעה כבר חריקת בלמים והורגשה המכה, כבר מכאן עולה המסקנה הברורה, שרכבה של טל היה כה קרוב שכבר ברגע שהחל הפנייה וסמוך לאחריה כבר אירעה ההתנגשות. (ראה דברי עמר בעמ' 3 לפ',ש' 19- 21).

                        ה)         מר אורן קירחיש - גם הוא היה ברכבו של תומר (להלן:"אורן")  וגם הוא העיד בבית המשפט. הוא לא רק העיד על מה שהוא ראה, אלא העיד על מה שתומר ראה וכמובן, עד יכול להעיד מה שהוא ראה ואין הוא יכול לדעת מה ראה אחר. כך אומר אורן לעניין זה:" הוא ראה שהנתיב פנוי, התחיל בפניה" ורק לאחר מכן הוסיף שגם הוא ראה:"שבאנו להיכנס לחנייה הנתיב היה פנוי, שהוא התחיל את הפניה היא באה במהירות ונכנסה בנו". (עמ' 3 לפ',ש' 26- 28)

                                    אם אורן ממשיך ומעיד, שההתנגשות אירעה בעת שתומר היה באמצע הפניה, זה גם מעיד על העובדה, שרכבה של טל כבר היה קרוב אל רכבו של תומר עוד בטרם השלים את הפנייה. (עמ' 4 לפ',ש' 2- 3).

            ב.         א)         כשם שקבעתי את אחריותו של תומר, כך יש לקבוע את אחריותה של טל, היות והיא ביצעה עקיפה לא בטוחה ולאחר שלא שמה לב שרכבו של תומר נמצא בתחילת הפניה שמאלה.

                                    בתביעת גמליאל נאמר באופן מפורש, שטל ראתה לפניה רכב עומד במרכז הנתיב ואז אותתה לשמאל במטרה לעקפו ובזמן שהייתה באמצע העקיפה, החל תומר בנסיעה וסטה שמאלה.